מגזין שבועי 27.10.17

טראמפ נגד השכול

אם יש נושא שהיה אמור להישאר טאבו בחברה האמריקנית, גם זו שכבר בלעה אדם כמו דונלד טראמפ לנשיא, הוא סוגיית המשפחות השכולות. בדומה לרוב מדינות העולם, גם ארצות הברית מקדשת את הצעירים, שבמקרה שלה התנדבו לשרת, ונהרגו בקרבות רחוקים, במשימות שאת מטרתן האמיתית רובם אינם יודעים או מבינים.

כל חייל אמריקני הרוג שב לארצות הברית בטקס מהודר, כשארונו עטוף בדגל הלאום והוא זוכה למשמר כבוד. לעתים, גם הנשיא, המשמש גם המפקד העליון של הצבא, מגיע כדי לחלוק כבוד. במקרים אחרים, הוא שולח מכתבי תנחומים למשפחות השכולות, ומעת לעת גם מתקשר באופן אישי לבני המשפחה האבלים. כפי שתיאר זאת השבוע ראש הסגל ג'ון קלי, גנרל ואב שכול בעצמו, זאת המשימה הקשה ביותר שניתן לעשות.

טראמפ הוכיח כי המשימה הזו גדולה עליו. בשיחה, שגם מבקריו מתקשים לבקר את כוונותיה אלא רק את תוצאותיה, שקיים עם אלמנו של לה דייוויד ג'ונסון, אחד מארבעת החיילים שנהרגו בתקרית החריגה והמסתורית בניז'ר מוקדם יותר החודש. טראמפ, כך לפי חברת קונגרס דמוקרטית שהאזינה לשיחה, אמר לאלמנה הכאובה, כי בעלה "ידע למה הוא נכנס".

ככל הנראה, טראמפ הסתבך בלשונו, כשרצה לנחם אותה ולומר לה שבעלה, שגופתו אותרה מסיבה לא ברורה רק יומיים לאחר התקרית ובמרחק של קילומטר וחצי מזירת הקרב, עשה את מה שאהב בראש צלול. וכיאה לנשיא הטוויטר, הוא אינו מסוגל לעכל שום ביקורת ולתת לה להתפוגג מעצמה. הוא חייב לצאת למגננה, להאשים את חברת הקונגרס בשקרים ולומר שהאלמנה לא אמרה אמת כשסיפרה שהוא לא דיבר בכבוד ולא זכר את שמו של בעלה.

בהתגוששות הפומבית הזו עם משפחה שכולה, לא רק שהוא אפשר לציבור ולקונגרס לתהות סביב אובדן החיים בארץ רחוקה זו, שמרבית האמריקנים כנראה לא מכירים, הוא המשיך לשחוט את הפרות הקדושות האחרונות באמריקה. ולמה שלא יעשה זאת, אחרי שעימות דומה עם משפחה שכולה מוסלמית בקיץ שעבר, בתקופת קמפיין הבחירות, השפיע על השיח לימים ספורים בלבד.

רובה של התקשורת ימשיך לזעוק ולתהות כיצד הנשיא רב בצורה כה ילדותית עם משפחות של לובשי המדים, שעליהם הוא מבטיח לשמור בכל ביקור מתוקשר בבסיסי צבא, אך בעיני טראמפ יש מטרה אחת בלבד - בניית מורשת מפואר, גם אם היא אינה מסתמכת על עובדות. הרי חוסר הצלחתו להעביר ולו יוזמה אחת מהבטחות הבחירות שלו - ברפורמת המס שלו נרשמה התקדמות מסוימת עם העברת התקציב בקונגרס - לא מונע ממנו להצהיר בכל ציוץ וציוץ ששום נשיאות לא הייתה טובה כמו שלו.

כל מי שאינו מתיישר לפי הנרטיב של טראמפ הופך לבוגד העם האמריקני ומוקע. השבוע היה זה סנאטור רפובליקני נוסף שערק מהאגדה שבונה טראמפ, ג'ף פלייק מאריזונה אמר כי הוא אינו יתמודד על כהונה נוספת בבחירות אמצע הקדנציה בשנה הבאה, כשהוא מציין את האווירה הנוכחית במפלגה הרפובליקנית תחת טראמפ כבלתי-אפשרית. יחד עם סנאטור נוסף, יו"ר ועדת יחסי החוץ בוב קורקר, הם השתלחו בטראמפ וגינו אותו על הפילוג שהוא גורם בארצות הברית. בכך הם הצטרפו לסנאטור ג'ון מקיין, מבקר ותיק של טראמפ, וגם לנשיא לשעבר ג'ורג' וו. בוש, בביקורתם הגלויה והמרומזת נגד הנשיא שהדהדה השבוע האחרון בארצות הברית.

כמעט שנה חלפה מאז הבחירות לנשיאות, שבהן טראמפ הדהים את הסוקרים ואת העולם כולו, ומעטים הימים שחלפו ללא פיטורים, ריבים והתבטאויות שנויות מחלוקת. עם זאת, גם מגל ההתנגדות האחרון קשה להסיק משהו להמשך. הפרשנים והמחוקקים עצמם הוכיחו כי הם מנותקים מדעתם של מצביעי המפלגה הרפובליקנית. המועמד האנטי-ממסדי גבר על כל הממסד גם יחד, ונראה שהוא לא מתכוון לעצור עד שמבקריו ישלמו את המחיר.

לשם כך, יש לו כלי עזר יעיל, שאינו תלוי עוד בדבר. סטיב באנון, לשעבר נציג האלטרייט בממשל שהועזב כחלק מהניסיון למגר את הכאוס בבית הלבן, הבטיח מלחמה שערה נגד מתנגדי טראמפ ו"הביצה הוושינגטונית". במבחנו הראשון, בבחירות למושב של אלבמה בסנאט, המועמד הקיצוני שבו תמך באנון גבר על איש הממסד, למרות תמיכתו של טראמפ באחרון. במקרה הזה, הנשיא מיהר להביע את תמיכתו ברוי מור, נשיא העליון של אלבמה שהודח פעמיים מתפקידו, כמי שמבין את הלך הרוח האנטי-ממסדי.

קורקר ופלייק שילמו את מחיר הביקורת על טראמפ, והם עשויים למרר את חייו עד יומם האחרון אי-שם בינואר 2019. חברי קונגרס רפובליקנים נוספים שיבינו כי אין להם סיכוי של ממש בבחירות עשויים לשרוף את גשריהם עם הנשיא בצורה דומה, אך זה בעיקר ימשיך את הכרסום בממסד הרפובליקני, ולא בטראמפ עצמו. הנשיא הצליח לנתק את עצמו מהמפלגה, שבה הוא היה נטע זר מלכתחילה, ולחבריה נראה שאין הרבה ברירות - להתיישר לצדו או לשלם בכיסא.

וכשהמפלגה הדמוקרטית מפוררת וחסרת דור חדש של מנהיגים, וממשיכה בקו של קלינטון "רק לא טראמפ" מבלי להציע חלופות של ממש, לנשיא אין סיבה אמיתית לדאגה, גם אם הסקרים מראים על אחוזי תמיכה נמוכים בקנה מידה היסטורי. הסכנה האמתית מבחינתו נותרה החקירה של התובע המיוחד, שנכנסה למצב של קומה.

אם התרדמת תתגלה כמוות קליני בסופו של דבר, כשמקביל מוקדשת תשומת לב הולכת וגוברת למימון הדמוקרטי של הדוח המכפיש והמפוברק ברובו נגד טראמפ, עלילת "ניצחנו נגד כל הסיכויים" רק תתחזק ותוצף עוד יותר על ידי הבסיס של הנשיא הכי לא נשיאותי שישב אי-פעם בבית הלבן.

זכות אוניברסלית להגדרה עצמית? תלוי את מי שואלים

שני מחוזות אוטונומיים, בחלקים אחרים בעולם ועם רקע שונה לגמרי, גילו החודש את האמת המרה על הזכות של עמים מסוימים לקבל עצמאות ולהצטרף לקהילת האומות. כמו במיתולוגיות השונות, שבהן הוחלט באופן שרירותי על חלוקת התפקידים בעולם, כך מעצמות החליטו באופן שרירותי מי יקבל מדינה ומי יחסה בצלן של אותן מדינות.

הנימוק המרכזי של ממשלות ספרד ועיראק הוא שחוקות המדינה מונעות מקטלוניה ומכורדיסטן להתנתק מהן, מה שכמובן לא מסביר מדוע אם כך לא לשנות את החוקה כדי לאפשר לאותם עמים להתנתק ולהקים מדינה עצמאית. הסיבה המרכזית, כמו כמעט כל דבר בעידן הנוכחי, היא כלכלית: אלו שני אזורים חיוניים לכלכלות שתי המדינות - התיירות הקטלאנית והנפט הכורדי. פרט לסוגיה הכלכלית, אותן מגמות בדלניות גורמות כפועל יוצא גם להתחזקות הלאומיות בקרב הממשלות המרכזיות.

הממשלה השמרנית בספרד דחתה מכל וכל את האפשרות לנהל דיאלוג עם קטלוניה, עד שמנהיגי החבל לא ייסוגו ממשאל העם - עמדה דומה לזו של הממשלה המרכזית של עיראק. אמנם הפעולות לסיכול שאיפות העצמאות היו שונות - בספרד היו אלו אמצעים כלכליים ופוליטיים, ובעיראק נוספו להם גם אמצעים צבאיים - אך משאלי העם נידונו לכישלון עם נטישת הקהילה הבינלאומית. הקטלאנים זכו להתעלמות מוחלטת מצד האיחוד האירופי, שהכריז כי מדובר בסוגייה פנים-ספרדית, והכורדים נותרו מבודדים לחלוטין פרט לתמיכה של ישראל, שככל הנראה רק הזיקה לשאיפות העצמאות של ארביל.

כחודש אחרי שני משאלי העם, שני המחוזות האוטונומיים מוחלשים יותר ומבודדים יותר. הכורדים קנו את תהילתם במהלך המלחמה מול דאעש בשלוש השנים האחרונות, ואף התרחבו מעבר לשטח המחוז המוגדר שלהם בזכות קריסת הכוחות העיראקיים בקיץ 2014. משאל העם לא רק שלא קירב אותם לחלום העצמאות, הוא החזיר אותם שנים אחרונה, אחרי שכוחות הביטחון כבשו במהירות את מחוז כירכוכ האסטרטגי ואזורים אחרים שעליהם השתלטו הכורדים בשנים האחרונות. מדינות אירופיות התרחקו ממשלו של מסעוד ברזאני, שסירב להפצרות של ארצות הברית לעצור את משאל העם.

גם הקטלאנים קיבלו כתף קרה מהאיחוד האירופי, אך לא הסכימו להשיב את משאל העם אל המגירה. החשש המרכזי בבריסל הוא מתקדמים שיסחף מחוזות אוטונומיים נוספים ביבשת, כמו סקוטלנד, פלנדריה, קורסיקה ועוד, ולכן הוכרז מעוד מועד כי גם אם קטלוניה תצליח להיות מדינה עצמאית, היא לא תהיה אוטומטית חלק מהאיחוד, מה שמבטיח וטו ספרדי בכל מקרה שהוא.

החודש הזה קיבל שוב מי שצריך שיעור בהיסטוריה המרה, שלפיה קבוצה מסוימת של מדינות סבורה שבידיה ההחלטה לאיזו קבוצה או עם מגיעה מדינה עצמאית, על אף שהן עצמן עברו מאבקים דומים בעבר. חלומות העצמאות של קטלוניה ושל הכורדים ייגנזו עתה לתקופה הארוכה, שבמהלכה הם יצטרכו קודם כל ללקק את הפצעים כדי להשיב לעצמם את מידת האוטונומיה שלא ריצתה אותם בטרם יצאו למשאל העם.

נקודות רתיחה 

קניה - כשבית המשפט העליון במדינה החזקה ביותר במזרח אפריקה הכריז על ביטול הבחירות לנשיאות באוגוסט בשל אי-סדרים בהצבעה, היו רבים שמיהרו לומר כי זאת סנונית דמוקרטית, שתפזר את עצמאות מערכת המשפט ברחבי היבשת מוכת ההפיכות והמלחמות והרודנים. כמו בהרבה מקרים, שזירת כתרים מוקדמים מתגלה כבוסרית, והאופוזיציה הודיעה כי היא מחרימה את הבחירות החוזרות, שהתקיימו השבוע.

מול הנשיא המכהן אוהרו קניאטה לא עמדו יריבים של ממש, עם פרישתו של מנהיג האופוזיציה ראילה אודינגה, שקרא לתומכיו להקים תנועת התנגדות. בימים האחרונים הוא ריכך מעט את הטון, אך העימותים בין כוחות הביטחון לבין תומכיו של אודינגה, המשתייך לקבוצה האתנית לואו, התחדשו וכמה בני אדם כבר נהרגו השבוע. כשהאלימות הקשה שאפיינה את התקופה שלאחר הבחירות לפני עשור - גם אז הפסיד אודינגה - חקוקה היטב בזיכרון, קניה נמצאת במדרון חלקלק ללא פתרון הנראה באופק.

שלוש שאלות

1. מי היה מועמדו של מיט רומני לסגן הנשיא בבחירות ב-2012?

2. איזו מהמדינות הבאות מונהגת בידי אישה? א. בנלגדש. ב. בהוטן. ג. סרי לנקה

3. איזה מהאירועים הבאים התרחש קודם לכן? א. כיבוש מוסול בידי דאעש. ב. תחילת ההתערבות הרוסית בסוריה. ג. בחירתו של חסן רוחאני לנשיאות איראן