בחזרה לבמה
הסכם השבוע
רבים ודאי תוהים על קנקנו של הקשר בין רוסיה לסוריה ושואלים את עצמם מדוע משקיע פוטין מאמצים כה רבים בניסיון לשמר את משטרו המבודד של אסד, מאמצים שהולידו הסכם דיפלומטי, האמור למנוע תקיפה מערבית בהובלה אמריקאית. אז מדוע, אם כן, נעמדה רוסיה על רגליה האחוריות על מנת למנוע מתקפה או סנקציות מצד מועצת הביטחון? מי הרוויח ומי הפסיד מההסכם המפתיע?
רוסיה יכולה לרשום לעצמה הישג גדול בדרך לביסוס מחדש של מעמדה כמעצמה עולמית, לאחר שנים בהן הייתה שחקן שולי יחסית בזירה הבין לאומית. שנות ה-90' ותחילת המילניום החדש היו שנות השפל של מי שהייתה פעם ברית המועצות ואחת משתי מעצמות העל. ארצות הברית פעלה כרצונה ברחבי העולם, מבלי לפחד מתגובת נגד של רוסיה כפי שקרה לאורכה של המלחמה הקרה. לצד המלחמות שניהלה ארצות הברית ברחבי המזרח התיכון באין מפריע(מלחמת המפרץ הראשונה, מלחמת אפגניסטן, מלחמת המפרץ השנייה), אזור שהיה בעבר תחום השפעתה המובהק של ברית המועצות, איבדה רוסיה את מרבית בעלות בריתה ממזרח אירופה, אפריקה ומזרח אסיה, שבעקבות התפרקות הפטרון הסובייטי המירו את תמיכתן לטובת ארצות הברית. כמו כן, ספגה רוסיה מפלות גם מבית, כאשר הצבא הרוסי נחל תבוסה במלחמת צ'צ'ניה הראשונה, שהובילה לעצמאות דה פקטו של הצ'צ'נים.
לאחר שפוטין עלה לשלטון במקומו של בוריס ילצין הכושל, הוא החל אט אט להשיב לרוסיה את מעמדה בעולם. זה החל עם מלחמת צ'צ'ניה השנייה שפרצה בסמוך לפרישתו של ילצין מהנשיאות , בה החזירה רוסיה את שליטתה בחבל והקימה ממשלה פרו-רוסית, תוך כדי ביצוע פשעי מלחמה רבים וללא התייחסות לגינויים מרחבי העולם. זה המשיך בתמיכה במשטרים אנטי-אמריקאיים מובהקים, כגון ונצואלה, איראן, בלארוס ובוליביה והגיע עד כדי מלחמה עם השכנה מדרום, גיאורגיה, במה שנתפס כהפגנת שרירים של רוסיה אל מול נסיונות של מדינות בתחום השפעתה לחסות בצלה של מטריה אמריקאית. עתה, כשרוסיה הצליחה למצוא מפלט דיפלומטי מהמתקפה האמריקאית על סוריה בדמות הסכם על פירוק הנשק הכימי, היא עלתה עוד שלב בסולם הכוחות העולמי בדרך לשוב להיות כוח שעל פיו ישק דבר בעולם. בנוסף, אחד ממשטרי החסות המובהקים שלהם עדיין עומד על רגליו. משטרים פרו אמריקאיים התכוננו למכביר באזורים שבעבר היו תחום השפעתה המובהק של רוסיה, כך שהישרדותו של אסד היא חיונית להבטחת האינטרסים הרוסיים באזור.
מבחינת האמריקאים, אין לראות בהסכמתו של אובמה למתווה דיפלומטי צעד של חולשה, אלא שינוי מדיניות. לא עוד מלחמות חסרות תועלת וחסרות תמיכה עממית כפי שיזם קודמו של אובמה, ג'ורג' וו. בוש. העובדה שהאיום של ארה"ב בפעולה מדודה כנגד המשטר גרמה לאסד להסכים להתפרק מנשקו הכימי, היא הוכחה לכך שאין זה כורח להשתמש בכוח על מנת להשיג הרתעה. האיום בשימוש בכוח השיג למעשה יותר מאשר היה משיג השימוש בכוח בפועל, מאחר שבלאו הכי הפעולה האמריקאית לא הייתה מביאה לנפילת אסד או לסיום מלחמת האזרחים. הקולות הששים אלי קרב בוושינגטון הלכו ופחתו עם השנים שחלפו מאז מלחמות בוש, ונוצרה הבנה שבאמצעות הדיפלומטיה ניתן להשיג יותר. אם כן, גם בבית הלבן יכולים להיות מרוצים - הרוסים הצליחו להוריד את ארה"ב מעץ המלחמה בדמותו של הסכם שימנע הפעלת נשק בלתי קונבנציונלי פעם נוספת.
רצונה של סוריה למנוע תקיפה, גם במחיר של התערבות פנימית ופיקוח בין לאומי על ארסנל הנשק הכימי שלה, ברור למדי. חרף ההצהרות הלוחמניות שהמטיר המשטר הסורי כשאיום התקיפה נראה היה ממשי, הדבר האחרון שהמשטר היה צריך הוא תקיפה מערבית. נכון שהמתקפה המתוכננת לא ביקשה להפיל את המשטר, לפחות לא בצורה ישירה, אלא רק להעביר מסר שהקהילה הבינ"ל לא תהיה מוכנה להבליג על שימוש בנשק בלתי קונבנציונלי, אולם היא הייתה עלולה לפגוע במערכי שלטון וצבא חיוניים להמשך הלחימה במורדים. המורדים קיוו שמתקפה מערבית תעניק להם רוח גבית ותנופה בלחימה, כשהם יוכלו לנצל לטובתם את צורכו של המשטר להתארגן מחדש ולאמוד את נזקי התקיפה.
על פניו, נראה שאין מפסידים מהסכם זה. הסורים התחמקו לעת עתה ממהלך צבאי, הרוסים ממשיכים להחזיר לעצמם את יוקרתם האבודה והאמריקאים הרתיעו את אסד מבלי לירות יריה אחת. בכל זאת, מי שהפסידה מההסכם היא האופוזיציה הסורית או לפחות חלק ממנה. הצבא הסורי החופשי, הגוף האופוזיציוני העיקרי של המורדים, קיווה לעזרה מערבית, בין אם זאת תגיע באמצעות חימושו של הצבא באמצי לחימה מתקדמים ובין אם בדמותה של מתקפה צבאית בין לאומית, שתפגע במוקדי הכוח של אסד. ירידתה בהיתכנותה של פעולה צבאית בזמן הקרוב תסכלה את ראשי הצבא הסורי החופשי, שחשים כי המערב לא עמד בקווים האדומים שהציב לעצמו וחתם על עסקה עם השטן. בזמן שהאופוזיציה נלחמת בינה לבין עצמה ומפולגת למאות ארגונים שונים, אכזבתם של בכירים בצבא הסורי החופשי עלולה להוביל להתפוררות הצבא ולהעמקת הפילוג והכאוס בקרב האופוזיציה. כעת, יתכן שמעמדם של הפלגים הקיצוניים יותר, כמו גב'הה אל-נצרה הקשור לאל-קאעדה, יתחזק, בזכות נחישותו להילחם באסד עד חורמה וללא פשרות וגורמים שנחשבו כמתונים יחברו לשורות הקיצוניים.
לסיכומו של עניין, ההסכם למעשה העמיק את תוצאת התיקו במלחמה. בתקופה האחרונה, אף צד במלחמה לא מצליח לקחת את היוזמה בלחימה, ודומה שהצדדים התקבעו בעמדותיהם מבלי יכולת לכבוש שטחים נוספים ובו בזמן להחזיק בישנים. אסד יכול לתת לאופוזיציה להמשיך להתכתש בינה לבין עצמה ובינתיים להתחמש מחדש בנשק רוסי איכותי, שלאופוזיציה אין מענה מספק אליו, לפחות עד שהיא לא תחומש בצורה ניכרת על ידי המערב. מצב זה רק מחזק את הצפי להמשך הלחימה בתקופה הקרובה בין הצדדים, אולם עריצים מסוגו של אסד הוכיחו כבר בעבר שהם או אנשי דברם לא בהכרח מתנהגים באופן רציונאלי, כך שאופציה של תקיפה מערבית בגינן של פעולות בלתי מתקבלות על הדעת אחרות, עודנה ריאלית וכך גם תוקפו של ההסכם יכול לפוג בכל רגע.
רבים ודאי תוהים על קנקנו של הקשר בין רוסיה לסוריה ושואלים את עצמם מדוע משקיע פוטין מאמצים כה רבים בניסיון לשמר את משטרו המבודד של אסד, מאמצים שהולידו הסכם דיפלומטי, האמור למנוע תקיפה מערבית בהובלה אמריקאית. אז מדוע, אם כן, נעמדה רוסיה על רגליה האחוריות על מנת למנוע מתקפה או סנקציות מצד מועצת הביטחון? מי הרוויח ומי הפסיד מההסכם המפתיע?
רוסיה יכולה לרשום לעצמה הישג גדול בדרך לביסוס מחדש של מעמדה כמעצמה עולמית, לאחר שנים בהן הייתה שחקן שולי יחסית בזירה הבין לאומית. שנות ה-90' ותחילת המילניום החדש היו שנות השפל של מי שהייתה פעם ברית המועצות ואחת משתי מעצמות העל. ארצות הברית פעלה כרצונה ברחבי העולם, מבלי לפחד מתגובת נגד של רוסיה כפי שקרה לאורכה של המלחמה הקרה. לצד המלחמות שניהלה ארצות הברית ברחבי המזרח התיכון באין מפריע(מלחמת המפרץ הראשונה, מלחמת אפגניסטן, מלחמת המפרץ השנייה), אזור שהיה בעבר תחום השפעתה המובהק של ברית המועצות, איבדה רוסיה את מרבית בעלות בריתה ממזרח אירופה, אפריקה ומזרח אסיה, שבעקבות התפרקות הפטרון הסובייטי המירו את תמיכתן לטובת ארצות הברית. כמו כן, ספגה רוסיה מפלות גם מבית, כאשר הצבא הרוסי נחל תבוסה במלחמת צ'צ'ניה הראשונה, שהובילה לעצמאות דה פקטו של הצ'צ'נים.
לאחר שפוטין עלה לשלטון במקומו של בוריס ילצין הכושל, הוא החל אט אט להשיב לרוסיה את מעמדה בעולם. זה החל עם מלחמת צ'צ'ניה השנייה שפרצה בסמוך לפרישתו של ילצין מהנשיאות , בה החזירה רוסיה את שליטתה בחבל והקימה ממשלה פרו-רוסית, תוך כדי ביצוע פשעי מלחמה רבים וללא התייחסות לגינויים מרחבי העולם. זה המשיך בתמיכה במשטרים אנטי-אמריקאיים מובהקים, כגון ונצואלה, איראן, בלארוס ובוליביה והגיע עד כדי מלחמה עם השכנה מדרום, גיאורגיה, במה שנתפס כהפגנת שרירים של רוסיה אל מול נסיונות של מדינות בתחום השפעתה לחסות בצלה של מטריה אמריקאית. עתה, כשרוסיה הצליחה למצוא מפלט דיפלומטי מהמתקפה האמריקאית על סוריה בדמות הסכם על פירוק הנשק הכימי, היא עלתה עוד שלב בסולם הכוחות העולמי בדרך לשוב להיות כוח שעל פיו ישק דבר בעולם. בנוסף, אחד ממשטרי החסות המובהקים שלהם עדיין עומד על רגליו. משטרים פרו אמריקאיים התכוננו למכביר באזורים שבעבר היו תחום השפעתה המובהק של רוסיה, כך שהישרדותו של אסד היא חיונית להבטחת האינטרסים הרוסיים באזור.
מבחינת האמריקאים, אין לראות בהסכמתו של אובמה למתווה דיפלומטי צעד של חולשה, אלא שינוי מדיניות. לא עוד מלחמות חסרות תועלת וחסרות תמיכה עממית כפי שיזם קודמו של אובמה, ג'ורג' וו. בוש. העובדה שהאיום של ארה"ב בפעולה מדודה כנגד המשטר גרמה לאסד להסכים להתפרק מנשקו הכימי, היא הוכחה לכך שאין זה כורח להשתמש בכוח על מנת להשיג הרתעה. האיום בשימוש בכוח השיג למעשה יותר מאשר היה משיג השימוש בכוח בפועל, מאחר שבלאו הכי הפעולה האמריקאית לא הייתה מביאה לנפילת אסד או לסיום מלחמת האזרחים. הקולות הששים אלי קרב בוושינגטון הלכו ופחתו עם השנים שחלפו מאז מלחמות בוש, ונוצרה הבנה שבאמצעות הדיפלומטיה ניתן להשיג יותר. אם כן, גם בבית הלבן יכולים להיות מרוצים - הרוסים הצליחו להוריד את ארה"ב מעץ המלחמה בדמותו של הסכם שימנע הפעלת נשק בלתי קונבנציונלי פעם נוספת.
רצונה של סוריה למנוע תקיפה, גם במחיר של התערבות פנימית ופיקוח בין לאומי על ארסנל הנשק הכימי שלה, ברור למדי. חרף ההצהרות הלוחמניות שהמטיר המשטר הסורי כשאיום התקיפה נראה היה ממשי, הדבר האחרון שהמשטר היה צריך הוא תקיפה מערבית. נכון שהמתקפה המתוכננת לא ביקשה להפיל את המשטר, לפחות לא בצורה ישירה, אלא רק להעביר מסר שהקהילה הבינ"ל לא תהיה מוכנה להבליג על שימוש בנשק בלתי קונבנציונלי, אולם היא הייתה עלולה לפגוע במערכי שלטון וצבא חיוניים להמשך הלחימה במורדים. המורדים קיוו שמתקפה מערבית תעניק להם רוח גבית ותנופה בלחימה, כשהם יוכלו לנצל לטובתם את צורכו של המשטר להתארגן מחדש ולאמוד את נזקי התקיפה.
על פניו, נראה שאין מפסידים מהסכם זה. הסורים התחמקו לעת עתה ממהלך צבאי, הרוסים ממשיכים להחזיר לעצמם את יוקרתם האבודה והאמריקאים הרתיעו את אסד מבלי לירות יריה אחת. בכל זאת, מי שהפסידה מההסכם היא האופוזיציה הסורית או לפחות חלק ממנה. הצבא הסורי החופשי, הגוף האופוזיציוני העיקרי של המורדים, קיווה לעזרה מערבית, בין אם זאת תגיע באמצעות חימושו של הצבא באמצי לחימה מתקדמים ובין אם בדמותה של מתקפה צבאית בין לאומית, שתפגע במוקדי הכוח של אסד. ירידתה בהיתכנותה של פעולה צבאית בזמן הקרוב תסכלה את ראשי הצבא הסורי החופשי, שחשים כי המערב לא עמד בקווים האדומים שהציב לעצמו וחתם על עסקה עם השטן. בזמן שהאופוזיציה נלחמת בינה לבין עצמה ומפולגת למאות ארגונים שונים, אכזבתם של בכירים בצבא הסורי החופשי עלולה להוביל להתפוררות הצבא ולהעמקת הפילוג והכאוס בקרב האופוזיציה. כעת, יתכן שמעמדם של הפלגים הקיצוניים יותר, כמו גב'הה אל-נצרה הקשור לאל-קאעדה, יתחזק, בזכות נחישותו להילחם באסד עד חורמה וללא פשרות וגורמים שנחשבו כמתונים יחברו לשורות הקיצוניים.
לסיכומו של עניין, ההסכם למעשה העמיק את תוצאת התיקו במלחמה. בתקופה האחרונה, אף צד במלחמה לא מצליח לקחת את היוזמה בלחימה, ודומה שהצדדים התקבעו בעמדותיהם מבלי יכולת לכבוש שטחים נוספים ובו בזמן להחזיק בישנים. אסד יכול לתת לאופוזיציה להמשיך להתכתש בינה לבין עצמה ובינתיים להתחמש מחדש בנשק רוסי איכותי, שלאופוזיציה אין מענה מספק אליו, לפחות עד שהיא לא תחומש בצורה ניכרת על ידי המערב. מצב זה רק מחזק את הצפי להמשך הלחימה בתקופה הקרובה בין הצדדים, אולם עריצים מסוגו של אסד הוכיחו כבר בעבר שהם או אנשי דברם לא בהכרח מתנהגים באופן רציונאלי, כך שאופציה של תקיפה מערבית בגינן של פעולות בלתי מתקבלות על הדעת אחרות, עודנה ריאלית וכך גם תוקפו של ההסכם יכול לפוג בכל רגע.
כתוב יפה ומסוגנן, אם זאת חבל שלא התייחסת לסוגיה החשובה מכל - איפה אסד מוצא את עצמו במשחק השח הזה שמתנהל בין המעצמות ? הנשק הכימי שבידיו הוא האס שבשרוול מבחינתו ליום דין מול ישראל או כוחות מערביים אחרים. זה, אם תרצה, תעודת הביטוח של המשטר העלווי נכון לעכשיו. עם כל הכבוד וההערכה שרוחשים הסורים לרוסים על תרומתם וחסותם להמשך המשטר, אני מתקשה להאמין שהם יוותרו על כוח כזה כל כך מהר.
השבמחקהנשק הכימי עדיין משמש לו כקלף מיקוח ועוד ימשיך לשמש בזמן הקרוב. ההסכם מדבר על פרק זמן של בערך שנה, ושנה במונחים כאלו היא זמן גמיש שעלול להתארך מעבר למסוכם. כמובן שלא הייתה זו כוונתו המקורית של אסד, אך כאשר השימוש בנשק הכימי יצא משליטה וגרם לטבח המוני ולזעזוע עולמי, ההסכם היווה עבורו גלגל הצלה, שהפיח מעט רוח חיים במשטרו הרעוע. כך שאין זה ויתור על כוח, אלא ניצול הכוח להמשך הישרדות.
השבמחק