מזרח תיכון יָשָן
המזרח התיכון השבוע
אם נביט על המתרחש באזורנו, נתקשה לפספס את העובדה שמרבית המדינות הסובבות אותנו נמצאות בכאוס. בתוניסיה, חלוצת "האביב הערבי", ממשיכים המאבקים בין הממשלה האסלאמית לבין האופוזיציה, שדורשת להקים ממשלת טכנוקרטים עד לקיומן של בחירות חדשות. כרגע ישנה הסכמה בין הצדדים לקיומו של דיאלוג, אך קשה להעריך את תוצאותיו. במצרים, הצבא החזיר למעשה את השליטה במדינה לידיו, ויחד עם שחרורו של מבארכ, מהפיכת ה-25 בינואר נותרה רק תאריך היסטורי. בלוב, המיליציות שלחמו בשלטונו של קד'אפי עדיין פעילות ובכירים רבים במשטר ובצבא התפטרו וערערו את הסדר במדינה. בסוריה, מלחמת האזרחים מכלה את המדינה, כשהשבוע נעשה שימוש נוסף בנשק כימי מצדו של אסד ואף הכרעה לא נראית באופק הקרוב. שכנתה, לבנון, סופגת את הדי הלחימה, שמעמיקים את השסעים העדתיים במדינה, כפי שקרה בשני הפיגועים הגדולים בבירות ובטריפולי. בעיראק, הפיגועים נגד האוכלוסייה השיעית מתרחשים באופן יום יומי, גם כאשר היה נדמה שנסיגת צבא ארה"ב מהמדינה מסמלת את יציבות המדינה. בירדן, המצב רגוע באופן יחסי, אך כמות הפליטים העצומה שזרמה וזורמת אל המדינה מסוריה עלולה לערער את שלטון המיעוט ההאשמי של המלך עבדאללה.
הסקירה הקצרה הזאת מוכיחה פעם נוספת את חולשת יכולת הניבוי של הפרשנים והמומחים למיניהם. לאחר שמפלגת א-נהצ'ה האסלאמית זכתה בבחירות בתוניסיה, יחד עם התחזקות כוחם של האחים המוסלמים במצרים, ניבאו רבים שמהפכות "האביב הערבי" תצבענה בצבעים ירוקים של אסלאם ותאוקרטיות עומדות להתכונן במרחב הסובב אותנו. הסטגנציה במלחמת האזרחים בסוריה, השלטון הצבאי במצרים, חולשת מפלגת השלטון האסלאמית בתוניסיה ומפלת האחים המוסלמים בלוב מעידים על כך שהתחזיות המוקדמות היו פזיזות וחסרות בסיס. משום כך, הניסיון לשרטט קו חדש שיצביע על מגמה הפוכה שגוי אף הוא, היות שלכל מדינה יש דינמיקה אחרת. מצרים היא בעלת אוכלוסיה סונית הומוגנית, עם מיעוט נוצרי קופטי. לצבא המצרי יש מעמד של כבוד בחברה והוא נתפש כמשכין שלום וכמגנו של העם. הסבירות שהמצב הנפיץ במצרים יתדרדר לכדי מלחמת אזרחים כוללת קלושה. כמו כן, מצרים היא מדינה "טבעית", כלומר, עצם קיומה וגבולותיה לא נובע מהתערבות ומהחלטות מערביות, כפי שקרה במרבית מדינות ערב. לכן, סכנת התפרקות המדינה למספר מדינות אינה מרחפת מעל ראשה.
בניגוד למצרים, לוב, סוריה, לבנון ועיראק הן מדינות "לא טבעיות", שגבולותיהן עוצבו על ידי כוחות זרים, שכפו את דרך החשיבה המערבית על אזור שהתנהל בצורה שלטונית אחרת במשך מאות שנים במסגרת האימפריה העות'מאנית. השאיפה המערבית לחלק את כל העולם למדינות לאום לפי המודל המערבי, בין אם זה לקחת את מפת אפריקה ולחלק אותה ליחידות מדינתיות באמצעות סרגל, ובין אם זה מתוך אינטרסים כלכליים ליצור מדינות שתסורנה למרותן במזרח התיכון, לא צלח במאת האחוזים. סביר להניח שהמדינות דלעיל לא תתפרקנה, אולם באופן קבוע, בכל פעם שהמצב באחת המדינות יוצא מכלל שליטה, מתחדש השיח אודות התפרקותן למדינות קטנות יותר. שיח זה מעיד על המלאכותיות שבלאומיות המקומית הערבית. הלאום הסורי, הלובי, הלבנוני או העיראקי אינו מגובש אף כיום, אחרי יותר משישים שנה של עצמאות וחתירה להיתוך כלל הקבוצות האתניות לכדי דגל ומשטר חדש. מרבית תושבי המדינות האלו רואים את עצמם כערבים, כבני העדה או השבט אליהם הם שייכים.
יש הטוענים כי אחת מהתוצאות האפשריות של מלחמת האזרחים בסוריה היא חלוקתה של סוריה למספר מדינות חדשות, על פי מפתח עדתי. לפני כעשור, כשארצות הברית פלשה לעיראק, הועלתה האפשרות שעיראק תתפצל לשלוש מדינות שונות, שיתבססו על הקבוצות האתניות המרכיבות את המדינה - שיעים, סונים וכורדים. בשטח, נותרה עיראק מדינה אחת המסוכסכת בינה לבין עצמה, עם אוטונומיה כורדית גדולה בצפון המדינה. הן עיראק של 2003 והן סוריה של 2013 חולקות מכנה משותף - בשתיהן שלטה ושולטת קבוצת מיעוט על קבוצת הרוב. ידוע לכל שמצב זה לא יכול להימשך לעד, ועל כן, כפי שתפסה את השלטון בעיראק קבוצת הרוב השיעית, כך בסופו של יום ישלטו הסונים בסוריה. השאלה מה יעלה בגורל העדה העלוית הקטנה של הנשיא אסד עודנה פתוחה, ויתכן שבמסגרת הניסיונות להביא לסיום המלחמה תקום מדינה עלוית באזור החוף הסורי, שתמנע מעשי נקם וטבח המוני מצד הרוב הסוני השולט.
עד שהמלחמה תסתיים יעבור עוד זמן רב ועוד דם רב יוקז ברחבות סוריה, אלא אם כן תהיה התערבות בלתי צפויה לטובת מי מהצדדים. סביר שגם התגובה האמריקאית שתבוא בסופו של דבר לא תטה את הכף לטובת המורדים, מאחר שהיא תהיה סמלית ומוגבלת למדי. אסד ינשוך שפתיים, יגיב בצורה מינורית ויחזור לסורו להילחם בכל הכלים שעומדים לרשותו באופוזיציה. כשיעברו עוד מספר חודשים, שנה או שנתיים, ותיגמר המלחמה, יתהה שוב העולם המערבי כיצד התיר פעם נוספת למלחמה מסוג זה להתחולל מתחת לאפו. האם היה צריך להתערב? האם התנגדותן של רוסיה ושל סין לכל הצעה מערבית הן שמנעו ממנו לנקוט פעולה לסיום המלחמה? מי אמר שהתערבות מערבית, בין אם צבאית או דיפלומטית, הייתה משפרת את מצבו של האזרח הסורי? הרי אחרי עשור להפלת צדאם חסין, קשה להגיד שבעיראק בטוח יותר.
לסיכומו של עניין, מקומם לראות שיותר ממאה אלף הרוגים מנשק קונבנציונלי לא משתווים לזוועה שבשימוש בנשק כימי. נשגב מבינתי כיצד הרג של ילדים באמצעות שריפת בתיהם או אונס והמתת נשים מהווים הצדקה פחותה להתערבות מאשר שימוש בנשק כימי. בין אם יש צורך במעורבות מערבית ובין אם לאו, הצביעות זועקת. המסר לרודני העולם הוא שאפשר להמשיך לטבוח באזרחים בשלל דרכים קונבנציונליות, אך להורגם בגז זה כבר מעשה שלא יעשה.
הסקירה הקצרה הזאת מוכיחה פעם נוספת את חולשת יכולת הניבוי של הפרשנים והמומחים למיניהם. לאחר שמפלגת א-נהצ'ה האסלאמית זכתה בבחירות בתוניסיה, יחד עם התחזקות כוחם של האחים המוסלמים במצרים, ניבאו רבים שמהפכות "האביב הערבי" תצבענה בצבעים ירוקים של אסלאם ותאוקרטיות עומדות להתכונן במרחב הסובב אותנו. הסטגנציה במלחמת האזרחים בסוריה, השלטון הצבאי במצרים, חולשת מפלגת השלטון האסלאמית בתוניסיה ומפלת האחים המוסלמים בלוב מעידים על כך שהתחזיות המוקדמות היו פזיזות וחסרות בסיס. משום כך, הניסיון לשרטט קו חדש שיצביע על מגמה הפוכה שגוי אף הוא, היות שלכל מדינה יש דינמיקה אחרת. מצרים היא בעלת אוכלוסיה סונית הומוגנית, עם מיעוט נוצרי קופטי. לצבא המצרי יש מעמד של כבוד בחברה והוא נתפש כמשכין שלום וכמגנו של העם. הסבירות שהמצב הנפיץ במצרים יתדרדר לכדי מלחמת אזרחים כוללת קלושה. כמו כן, מצרים היא מדינה "טבעית", כלומר, עצם קיומה וגבולותיה לא נובע מהתערבות ומהחלטות מערביות, כפי שקרה במרבית מדינות ערב. לכן, סכנת התפרקות המדינה למספר מדינות אינה מרחפת מעל ראשה.
בניגוד למצרים, לוב, סוריה, לבנון ועיראק הן מדינות "לא טבעיות", שגבולותיהן עוצבו על ידי כוחות זרים, שכפו את דרך החשיבה המערבית על אזור שהתנהל בצורה שלטונית אחרת במשך מאות שנים במסגרת האימפריה העות'מאנית. השאיפה המערבית לחלק את כל העולם למדינות לאום לפי המודל המערבי, בין אם זה לקחת את מפת אפריקה ולחלק אותה ליחידות מדינתיות באמצעות סרגל, ובין אם זה מתוך אינטרסים כלכליים ליצור מדינות שתסורנה למרותן במזרח התיכון, לא צלח במאת האחוזים. סביר להניח שהמדינות דלעיל לא תתפרקנה, אולם באופן קבוע, בכל פעם שהמצב באחת המדינות יוצא מכלל שליטה, מתחדש השיח אודות התפרקותן למדינות קטנות יותר. שיח זה מעיד על המלאכותיות שבלאומיות המקומית הערבית. הלאום הסורי, הלובי, הלבנוני או העיראקי אינו מגובש אף כיום, אחרי יותר משישים שנה של עצמאות וחתירה להיתוך כלל הקבוצות האתניות לכדי דגל ומשטר חדש. מרבית תושבי המדינות האלו רואים את עצמם כערבים, כבני העדה או השבט אליהם הם שייכים.
יש הטוענים כי אחת מהתוצאות האפשריות של מלחמת האזרחים בסוריה היא חלוקתה של סוריה למספר מדינות חדשות, על פי מפתח עדתי. לפני כעשור, כשארצות הברית פלשה לעיראק, הועלתה האפשרות שעיראק תתפצל לשלוש מדינות שונות, שיתבססו על הקבוצות האתניות המרכיבות את המדינה - שיעים, סונים וכורדים. בשטח, נותרה עיראק מדינה אחת המסוכסכת בינה לבין עצמה, עם אוטונומיה כורדית גדולה בצפון המדינה. הן עיראק של 2003 והן סוריה של 2013 חולקות מכנה משותף - בשתיהן שלטה ושולטת קבוצת מיעוט על קבוצת הרוב. ידוע לכל שמצב זה לא יכול להימשך לעד, ועל כן, כפי שתפסה את השלטון בעיראק קבוצת הרוב השיעית, כך בסופו של יום ישלטו הסונים בסוריה. השאלה מה יעלה בגורל העדה העלוית הקטנה של הנשיא אסד עודנה פתוחה, ויתכן שבמסגרת הניסיונות להביא לסיום המלחמה תקום מדינה עלוית באזור החוף הסורי, שתמנע מעשי נקם וטבח המוני מצד הרוב הסוני השולט.
עד שהמלחמה תסתיים יעבור עוד זמן רב ועוד דם רב יוקז ברחבות סוריה, אלא אם כן תהיה התערבות בלתי צפויה לטובת מי מהצדדים. סביר שגם התגובה האמריקאית שתבוא בסופו של דבר לא תטה את הכף לטובת המורדים, מאחר שהיא תהיה סמלית ומוגבלת למדי. אסד ינשוך שפתיים, יגיב בצורה מינורית ויחזור לסורו להילחם בכל הכלים שעומדים לרשותו באופוזיציה. כשיעברו עוד מספר חודשים, שנה או שנתיים, ותיגמר המלחמה, יתהה שוב העולם המערבי כיצד התיר פעם נוספת למלחמה מסוג זה להתחולל מתחת לאפו. האם היה צריך להתערב? האם התנגדותן של רוסיה ושל סין לכל הצעה מערבית הן שמנעו ממנו לנקוט פעולה לסיום המלחמה? מי אמר שהתערבות מערבית, בין אם צבאית או דיפלומטית, הייתה משפרת את מצבו של האזרח הסורי? הרי אחרי עשור להפלת צדאם חסין, קשה להגיד שבעיראק בטוח יותר.
לסיכומו של עניין, מקומם לראות שיותר ממאה אלף הרוגים מנשק קונבנציונלי לא משתווים לזוועה שבשימוש בנשק כימי. נשגב מבינתי כיצד הרג של ילדים באמצעות שריפת בתיהם או אונס והמתת נשים מהווים הצדקה פחותה להתערבות מאשר שימוש בנשק כימי. בין אם יש צורך במעורבות מערבית ובין אם לאו, הצביעות זועקת. המסר לרודני העולם הוא שאפשר להמשיך לטבוח באזרחים בשלל דרכים קונבנציונליות, אך להורגם בגז זה כבר מעשה שלא יעשה.
 |
| ילדים הרוגים לאחר השימוש בנשק כימי, סוריה. |
תגובות
הוסף רשומת תגובה