סכסוך שכנים
מאבק השבוע
השבוע ניצת מחדש הסכסוך המתמשך בין סודאן לבין דרום סודאן. מאז קיבלה האחרונה את עצמאותה ביולי 2011, ידעו שתי המדינות עליות ומורדות ביחסים ביניהן. לאחר שבהכרזת העצמאות הדרום סודאנית עמד מנהיגה של סודאן, עמר אל-בשיר, לצידו של נשיא דרום סודאן, סלבה קיר, רבים קיוו ויחלו שיתכוננו קשרי שכנות טובים בין שתיהן. אף על פי כן, מחלוקות לגבי שטחים ולגבי חלוקת הרווחים משדות הנפט בדרום סודאן, הותירו את יחסיהן על בלימה. הכנסותיה של דרום סודאן חסרת התשתיות מתבססות רובן ככולן על ייצוא נפט, אולם היא נתונה לחסדיה של השכנה מצפון, מאחר שדרום סודאן היא מדינה ללא מוצא לים וכל צינורות הנפט שלה עוברים דרך סואדן. מן הצד השני, שני שלישים ממאגרי הנפט של סודאן נותרו בדרום, ולכן יש לסודאן אינטרס ברור לטפח את תלות הדרום בה. בשנה שעברה נחתמו בין שתי המדינות הסכמים כלכליים וביטחוניים, שהיו אמורים להסדיר יחסי המדינות. למרות זאת, נרשמו במהלך השנה החולפת מספר תקריות ירי בשטחי המחלוקות, במחוז הגבול אביי ובאזור הרי הנובה.
לאחר רגיעה יחסית, הוחרפה המתיחות באזור פעם נוספת במהלך השבוע, וזאת עקב הכרזתה של סודאן כי היא תסגור את העברת הנפט מהדרום תוך 60 ימים. הכרזה זאת באה לאחר שסודאן האשימה את הדרום בתמיכה בקבוצת מורדים הפועלים להפיל את הממשלה בחרטום. צעד חריף זה מהווה הפרה של ההסכמים הקודמים, ויש החוששים שמצב זה עלול להתלקח לכדי מלחמה כוללת, מפני שכאמור זהו עורק החיים הכלכלי היחידי של דרום סודאן הבלתי מבוססת. סודאן, מצדה, מתנה את חידוש הזרמת הנפט בהפסקת תמיכת דרום סודאן בקבוצות המורדים המאוגדות תחת ארגון הגג " החזית המהפכנית הסודאנית".
אינני מתיימר להתנבא, אך למיטב הבנתי ודעתי, מלחמה כוללת לא תפרוץ בין המדינות. כיום, מלחמות קונבנציונליות הן מחזה נדיר, בשל העובדה שמלחמות אלו עולות הון לצדדים הלוחמים והן גוזלות משאבים כלכליים רבים בעקבות הצורך לרתום את הכלכלה כולה לטובת מאמץ המלחמה. המלחמה לא משתלמת בעידן שבו הכלכלה מכתיבה את חיי היום-יום. מה שעתיד לקרות הוא שהסודאניות תגענה להבנות חדשות, בתיווך האיחוד האפריקאי, כשכל אחת מהן תנסה לרשום לטובתה הישגים מסוימים. תקריות ירי ותמיכה בקבוצות חמושות ככל הנראה תימשכנה, אך לא סביר שמשטרו המושמץ של עמר אל-בשיר, המבוקש בעוון פשעי מלחמה בהאג בעקבות מעורבותו ברצח העם בדארפור, יעז לתקוף בת ברית של מדינות המערב, וכך גם לא סביר שדרום סודאן הרעועה מסוגלת להוציא לפועל מלחמה כוללת כנגד סודאן החזקה יותר.
השבוע ניצת מחדש הסכסוך המתמשך בין סודאן לבין דרום סודאן. מאז קיבלה האחרונה את עצמאותה ביולי 2011, ידעו שתי המדינות עליות ומורדות ביחסים ביניהן. לאחר שבהכרזת העצמאות הדרום סודאנית עמד מנהיגה של סודאן, עמר אל-בשיר, לצידו של נשיא דרום סודאן, סלבה קיר, רבים קיוו ויחלו שיתכוננו קשרי שכנות טובים בין שתיהן. אף על פי כן, מחלוקות לגבי שטחים ולגבי חלוקת הרווחים משדות הנפט בדרום סודאן, הותירו את יחסיהן על בלימה. הכנסותיה של דרום סודאן חסרת התשתיות מתבססות רובן ככולן על ייצוא נפט, אולם היא נתונה לחסדיה של השכנה מצפון, מאחר שדרום סודאן היא מדינה ללא מוצא לים וכל צינורות הנפט שלה עוברים דרך סואדן. מן הצד השני, שני שלישים ממאגרי הנפט של סודאן נותרו בדרום, ולכן יש לסודאן אינטרס ברור לטפח את תלות הדרום בה. בשנה שעברה נחתמו בין שתי המדינות הסכמים כלכליים וביטחוניים, שהיו אמורים להסדיר יחסי המדינות. למרות זאת, נרשמו במהלך השנה החולפת מספר תקריות ירי בשטחי המחלוקות, במחוז הגבול אביי ובאזור הרי הנובה.
לאחר רגיעה יחסית, הוחרפה המתיחות באזור פעם נוספת במהלך השבוע, וזאת עקב הכרזתה של סודאן כי היא תסגור את העברת הנפט מהדרום תוך 60 ימים. הכרזה זאת באה לאחר שסודאן האשימה את הדרום בתמיכה בקבוצת מורדים הפועלים להפיל את הממשלה בחרטום. צעד חריף זה מהווה הפרה של ההסכמים הקודמים, ויש החוששים שמצב זה עלול להתלקח לכדי מלחמה כוללת, מפני שכאמור זהו עורק החיים הכלכלי היחידי של דרום סודאן הבלתי מבוססת. סודאן, מצדה, מתנה את חידוש הזרמת הנפט בהפסקת תמיכת דרום סודאן בקבוצות המורדים המאוגדות תחת ארגון הגג " החזית המהפכנית הסודאנית".
אינני מתיימר להתנבא, אך למיטב הבנתי ודעתי, מלחמה כוללת לא תפרוץ בין המדינות. כיום, מלחמות קונבנציונליות הן מחזה נדיר, בשל העובדה שמלחמות אלו עולות הון לצדדים הלוחמים והן גוזלות משאבים כלכליים רבים בעקבות הצורך לרתום את הכלכלה כולה לטובת מאמץ המלחמה. המלחמה לא משתלמת בעידן שבו הכלכלה מכתיבה את חיי היום-יום. מה שעתיד לקרות הוא שהסודאניות תגענה להבנות חדשות, בתיווך האיחוד האפריקאי, כשכל אחת מהן תנסה לרשום לטובתה הישגים מסוימים. תקריות ירי ותמיכה בקבוצות חמושות ככל הנראה תימשכנה, אך לא סביר שמשטרו המושמץ של עמר אל-בשיר, המבוקש בעוון פשעי מלחמה בהאג בעקבות מעורבותו ברצח העם בדארפור, יעז לתקוף בת ברית של מדינות המערב, וכך גם לא סביר שדרום סודאן הרעועה מסוגלת להוציא לפועל מלחמה כוללת כנגד סודאן החזקה יותר.
 |
| סלבה קיר(מימין) ועמר אל-בשיר(משמאל) בימים יפים יותר. |
השמדת השבוע
בין השנים 1996-1960 השתוללה מלחמת אזרחים ברוטלית בגואטמלה, שגבתה את חייהם של יותר מ-200,000 בני אדם, רובם שרידי האוכלוסייה הילידית של גואטמלה, אנשי האיקסיל (שהם חלק מבני המאיה), והייתה לאחת המלחמות הרצחניות שידע האזור. המלחמה החלה לאחר ניסיון מרידה של קצינים זוטרים בעלי אוריינטציה שמאלית, שניסו להפיל את שלטונו האוטוקרטי של מיגל פונטס. המרד דוכא ושרידי הקצינים נסוגו לעבר ההרים במטרה לנהל מלחמת גרילה כנגד השלטון. כפי שהוזכר ברְשׁוּמָה הקודמת שלי, באותן שנים דרום אמריקה ומרכזה חוו מלחמות, הפיכות צבאיות ודיכויים פוליטיים בשפע, כאשר מאחורי הקלעים שיחקו תפקיד משמעותי שתי המעצמות, ארצות הברית וברית המועצות. ארה"ב הייתה אחת מתומכותיה הגדולות של המשטר בגואטמלה, והיא סיפקה עבורו יועצים צבאים ואנשי מודיעין רבים, שעזרו למשטר לנהל את מלחמת החורמה שלו כנגד המורדים. ארה"ב ראתה במשטר בגואטמלה כמגן מפני התפשטות הקומוניזם בחצר האחורית שלה. מלבד ארה"ב, גם ישראל היוותה בעלת ברית מרכזית של המשטר, בזכות אספקת נשק, מדריכים צבאיים ושיתוף פעולה בתחומי הכלכלה, החקלאות והתעשייה(יתרה מכך, אחד מעשירי גואטמלה שהיה מקורב למשטר הדגיש את העובדה שמשטרו מבודד מבחינה בינלאומית וישראל היא הידידה היחידה שנותרה לו).
במהלך המלחמה הממושכת, התחלפו לא פעם מטרותיה. החל מאמצע שנות ה-70', החל המשטר לכוון את מאמציו כנגד אנשי האיקסיל, בעודו טוען שהם נותנים מקלט למתנגדי המשטר ולטרוריסטים. שיאה של האלימות כלפי האיקסיל הגיעה בין השנים 1982-1983, תחת ידו של הגנרל אפריין ריוס מונט, שהיה רמטכ"ל הצבא וביצע הפיכה שהעלתה אותו לשלטון. בשבעה עשר חודשי שלטונו, שנחשבו לאלימים ביותר בכל תקופת המלחמה, פתח הצבא במבצע "אפונים ורובים"(בספרדית: Frijoles y Fusiles) בו הוצע למורדים להניח את נשקם בתמורה לאספקת אוכל, ולא הם יחוסלו על ידי הצבא. במהלך המבצע, השתמש הצבא באסטרטגיה של אדמה חרוכה באזורים המיושבים בבני המאיה (ועדת חקירה של האו"ם קבעה ב-1999 כי 600 כפרים הוחרבו במערכה). באותה שנה הוקמו בתי משפט צבאיים מיוחדים, אשר יכלו לפסוק עונשי מוות באופן שרירותי למי שנחשד כלוחם גרילה או כפושע.
ב-1983 ריוס מונט הודח בהפיכה צבאית נוספת, והוא חזר לפוליטיקה המקומית בשנות ה-2000, עד בשנה שעברה נגמרה תקופת כהונתו כסנטור וכך תמה חסינותו הפוליטית. הוא הועמד למשפט בעוון ביצוע ותכנון רצח עם של 1,771 מבני האיקסיל בתקופת שלטונו, אולם הוא הכחיש את הטענות וטען שאינו ניסה לבצע השמדה מכוונת של אוכלוסיה, אלא היה עליו להיאבק בטרור בתנאים קשים. ב-20 למאי השנה, הורשע ריוס מונט בביצוע רצח עם ונגזרו עליו 80 שנות מאסר. למרות זאת, עשרה ימים לאחר מכן הפך בית המשפט החוקתי של גואטמלה את הפסיקה, בשל תקלות טכניות שקרו במשפט והותירו את ריוס מונט ללא סנגוריה. כעת, החזיר בית המשפט החוקתי את מהלך המשפט ל-19 באפריל והורה להמשיך מחדש את המשפט מאותה הנקודה. המתיחות בגואטמלה עודנה רבה ויש להמתין להכרעה שתיפול בזמן הקרוב.
השתקות השבוע
בעת האחרונה, בולטת יותר ויותר בעולם תפוצת הביקורת הציבורית והעממית כנגד השלטון. בזכות הפיתוחים הטכנולוגיים של הזמן האחרון, כגון הרשתות החברתיות והפלאפונים החכמים, האדם הפשוט יכול לשאת את דבריו ולהביע את דעותיו בקלות רבה וכמעט ללא מעצורים, ואף לעתים לקרוא להפגנות ולמרידות, כפי שקרה בחלק ממדינות ערב. כוח זה מאיים על השלטונות, ובמיוחד במדינות בהן השלטון לא מחבב אי ציות ומחשבה שלא תואמת את ההגמוניה. כתוצאה מכך, אנו רואים ניסיונות נגד של השלטון להגביל את הכלי המהפכני כדי להמשיך ולכפות את רצונו. שתי דוגמאות לכך מהשבועות האחרונים:
בורונדי, מדינה שלבטח לא רבים מכירים אותה, היא אחת ממדינות האגמים הגדולים באפריקה, והיא גובלת בטנזניה, ברואנדה וברפובליקה הדמוקרטית של קונגו. לפני כשבועיים, העביר נשיא המדינה, פייר נ'קורונזיזה(מנהיג מורדים לשעבר, שנבחר לכהונה נוספת ב-2010, בבחירות שהוחרמו על ידי האופוזיציה), חוק האוסר על עיתונאים לדווח על עניינים אשר יכולים לפגוע בביטחון המדינה. השלטונות טוענים כי החוק יעזור להפוך את העיתונות למקצועית יותר וימנע את היכולת שלה לעורר מחדש את המתיחות האתנית במדינה בין ההוטו לטוטסי, שהגיעה עד כדי מלחמת אזרחים קטלנית, ושגבתה את חייהם של כ-300,000 איש. זהו תירוץ ידוע ומוכר של משטרים רודניים. ביטחון המדינה הוא מושג כה מעורפל ועמום, כך שניתן להאשים גורמים לא רצויים בעבירות ביטחוניות בנקל. כל כותב דעה שלא מוצאת חן בעיני השלטון, עלול למצוא את עצמו מאחורי סורג ובריח, ובעטיו של החוק, חופש העיתונות והמידע במדינה המושחתת והנחשלת ממילא הוגבלו בצורה ניכרת.
ירדן, שכנתנו ממזרח, סגרה לאחרונה 292 אתרי אינטרנט חדשותיים, בטענה שהם פועלים ללא זיכיון ממשלתי. כאשר התירוץ שניתן היה שיש צורך להסדיר את עבודתם של העיתונאים ואת התקשורת האלקטרונית. עיתונאים ואנשי אופוזיציה גינו את ההחלטה וטענו שהיא פוליטית, מכיוון שהמלך מנסה למנוע ערעור על שלטונו, ששרד בינתיים את מהפכות ומלחמות ה"אביב הערבי". המצב בירדן נפיץ מאוד, מאחר שהאופוזיציה למלך עבדאללה מתחזקת ומכיוון שזרם הפליטים הנוהר מסוריה מפר את האיזון השברירי בממלכה עמוסת הרוב הפלשתינאי.
לאור שתי דוגמאות אלו ולאור העובדה שהחופש במדינות רבות בעולם אינו נחלת הכלל, צריך לקוות ששטף אנטי-דמוקרטי זה לא ימשיך ויתפשט. הקדמה איימה מאז ומתמיד על השלטון הישן, וכרגיל בהיסטוריה, זהו מחזור נוסף של מאבק כוחות בין שליטים לבין נשלטים.
בין השנים 1996-1960 השתוללה מלחמת אזרחים ברוטלית בגואטמלה, שגבתה את חייהם של יותר מ-200,000 בני אדם, רובם שרידי האוכלוסייה הילידית של גואטמלה, אנשי האיקסיל (שהם חלק מבני המאיה), והייתה לאחת המלחמות הרצחניות שידע האזור. המלחמה החלה לאחר ניסיון מרידה של קצינים זוטרים בעלי אוריינטציה שמאלית, שניסו להפיל את שלטונו האוטוקרטי של מיגל פונטס. המרד דוכא ושרידי הקצינים נסוגו לעבר ההרים במטרה לנהל מלחמת גרילה כנגד השלטון. כפי שהוזכר ברְשׁוּמָה הקודמת שלי, באותן שנים דרום אמריקה ומרכזה חוו מלחמות, הפיכות צבאיות ודיכויים פוליטיים בשפע, כאשר מאחורי הקלעים שיחקו תפקיד משמעותי שתי המעצמות, ארצות הברית וברית המועצות. ארה"ב הייתה אחת מתומכותיה הגדולות של המשטר בגואטמלה, והיא סיפקה עבורו יועצים צבאים ואנשי מודיעין רבים, שעזרו למשטר לנהל את מלחמת החורמה שלו כנגד המורדים. ארה"ב ראתה במשטר בגואטמלה כמגן מפני התפשטות הקומוניזם בחצר האחורית שלה. מלבד ארה"ב, גם ישראל היוותה בעלת ברית מרכזית של המשטר, בזכות אספקת נשק, מדריכים צבאיים ושיתוף פעולה בתחומי הכלכלה, החקלאות והתעשייה(יתרה מכך, אחד מעשירי גואטמלה שהיה מקורב למשטר הדגיש את העובדה שמשטרו מבודד מבחינה בינלאומית וישראל היא הידידה היחידה שנותרה לו).
במהלך המלחמה הממושכת, התחלפו לא פעם מטרותיה. החל מאמצע שנות ה-70', החל המשטר לכוון את מאמציו כנגד אנשי האיקסיל, בעודו טוען שהם נותנים מקלט למתנגדי המשטר ולטרוריסטים. שיאה של האלימות כלפי האיקסיל הגיעה בין השנים 1982-1983, תחת ידו של הגנרל אפריין ריוס מונט, שהיה רמטכ"ל הצבא וביצע הפיכה שהעלתה אותו לשלטון. בשבעה עשר חודשי שלטונו, שנחשבו לאלימים ביותר בכל תקופת המלחמה, פתח הצבא במבצע "אפונים ורובים"(בספרדית: Frijoles y Fusiles) בו הוצע למורדים להניח את נשקם בתמורה לאספקת אוכל, ולא הם יחוסלו על ידי הצבא. במהלך המבצע, השתמש הצבא באסטרטגיה של אדמה חרוכה באזורים המיושבים בבני המאיה (ועדת חקירה של האו"ם קבעה ב-1999 כי 600 כפרים הוחרבו במערכה). באותה שנה הוקמו בתי משפט צבאיים מיוחדים, אשר יכלו לפסוק עונשי מוות באופן שרירותי למי שנחשד כלוחם גרילה או כפושע.
ב-1983 ריוס מונט הודח בהפיכה צבאית נוספת, והוא חזר לפוליטיקה המקומית בשנות ה-2000, עד בשנה שעברה נגמרה תקופת כהונתו כסנטור וכך תמה חסינותו הפוליטית. הוא הועמד למשפט בעוון ביצוע ותכנון רצח עם של 1,771 מבני האיקסיל בתקופת שלטונו, אולם הוא הכחיש את הטענות וטען שאינו ניסה לבצע השמדה מכוונת של אוכלוסיה, אלא היה עליו להיאבק בטרור בתנאים קשים. ב-20 למאי השנה, הורשע ריוס מונט בביצוע רצח עם ונגזרו עליו 80 שנות מאסר. למרות זאת, עשרה ימים לאחר מכן הפך בית המשפט החוקתי של גואטמלה את הפסיקה, בשל תקלות טכניות שקרו במשפט והותירו את ריוס מונט ללא סנגוריה. כעת, החזיר בית המשפט החוקתי את מהלך המשפט ל-19 באפריל והורה להמשיך מחדש את המשפט מאותה הנקודה. המתיחות בגואטמלה עודנה רבה ויש להמתין להכרעה שתיפול בזמן הקרוב.
מה ניתן ללמוד מכך? דבר ראשון, סביר להניח שאף אם יורשע ריוס מונט פעם נוספת, גילו המתקדם(83) ימנע ממנו להימק בבית האסורים כפי שמגיע לו. זהו תסמין ידוע בשפיטת רודנים ופושעי מלחמה. לרוב, הם מחזיקים בחסינות שנים רבות ואין אפשרות לתבעם, עד אשר הם מגיעים לגיל מופלג, בו מתחיל תהליך מסורבל עד להרשעתם. דבר שני, בהקשר לרצח העם, קשה שלא לשים לב לכך שטיהורים אתניים והצמתתן של אוכלוסיות שונות ממשיכים להתקיים, חרף המימרה השחוקה שהושמעה על ידי מנהיגים רבים בעולם לאחר שואת העם היהודי "לעולם לא עוד". הפוליטיקה העולמית הנה צינית וצבועה, והקו המנחה אותה הוא לא הצדק והמוסר, אלא הממון והכוח. סוריה היא רק דוגמא עכשווית לכך. כפי שאמר פעם רונלד רייגן, נשיא ארה"ב בתקופת שלטונו של ריוס מונט וחבר קרוב שלו, כשנשאל על טיבו של ריוס מונט: "הנשיא ריוס מונט הוא בעל יושרה אדירה ומחויבות אדירה... אני יודע שהוא רוצה לשפר את איכות החיים של כל תושבי גואטמלה ולקדם צדק חברתי." גם כן איכות חיים.
 |
| רונלד רייגן(מימין) ואפריין ריוס מונט(משמאל). |
 |
| קבר אחים של בני האיקסיל, גואטמלה. |
השתקות השבוע
בעת האחרונה, בולטת יותר ויותר בעולם תפוצת הביקורת הציבורית והעממית כנגד השלטון. בזכות הפיתוחים הטכנולוגיים של הזמן האחרון, כגון הרשתות החברתיות והפלאפונים החכמים, האדם הפשוט יכול לשאת את דבריו ולהביע את דעותיו בקלות רבה וכמעט ללא מעצורים, ואף לעתים לקרוא להפגנות ולמרידות, כפי שקרה בחלק ממדינות ערב. כוח זה מאיים על השלטונות, ובמיוחד במדינות בהן השלטון לא מחבב אי ציות ומחשבה שלא תואמת את ההגמוניה. כתוצאה מכך, אנו רואים ניסיונות נגד של השלטון להגביל את הכלי המהפכני כדי להמשיך ולכפות את רצונו. שתי דוגמאות לכך מהשבועות האחרונים:
בורונדי, מדינה שלבטח לא רבים מכירים אותה, היא אחת ממדינות האגמים הגדולים באפריקה, והיא גובלת בטנזניה, ברואנדה וברפובליקה הדמוקרטית של קונגו. לפני כשבועיים, העביר נשיא המדינה, פייר נ'קורונזיזה(מנהיג מורדים לשעבר, שנבחר לכהונה נוספת ב-2010, בבחירות שהוחרמו על ידי האופוזיציה), חוק האוסר על עיתונאים לדווח על עניינים אשר יכולים לפגוע בביטחון המדינה. השלטונות טוענים כי החוק יעזור להפוך את העיתונות למקצועית יותר וימנע את היכולת שלה לעורר מחדש את המתיחות האתנית במדינה בין ההוטו לטוטסי, שהגיעה עד כדי מלחמת אזרחים קטלנית, ושגבתה את חייהם של כ-300,000 איש. זהו תירוץ ידוע ומוכר של משטרים רודניים. ביטחון המדינה הוא מושג כה מעורפל ועמום, כך שניתן להאשים גורמים לא רצויים בעבירות ביטחוניות בנקל. כל כותב דעה שלא מוצאת חן בעיני השלטון, עלול למצוא את עצמו מאחורי סורג ובריח, ובעטיו של החוק, חופש העיתונות והמידע במדינה המושחתת והנחשלת ממילא הוגבלו בצורה ניכרת.
ירדן, שכנתנו ממזרח, סגרה לאחרונה 292 אתרי אינטרנט חדשותיים, בטענה שהם פועלים ללא זיכיון ממשלתי. כאשר התירוץ שניתן היה שיש צורך להסדיר את עבודתם של העיתונאים ואת התקשורת האלקטרונית. עיתונאים ואנשי אופוזיציה גינו את ההחלטה וטענו שהיא פוליטית, מכיוון שהמלך מנסה למנוע ערעור על שלטונו, ששרד בינתיים את מהפכות ומלחמות ה"אביב הערבי". המצב בירדן נפיץ מאוד, מאחר שהאופוזיציה למלך עבדאללה מתחזקת ומכיוון שזרם הפליטים הנוהר מסוריה מפר את האיזון השברירי בממלכה עמוסת הרוב הפלשתינאי.
לאור שתי דוגמאות אלו ולאור העובדה שהחופש במדינות רבות בעולם אינו נחלת הכלל, צריך לקוות ששטף אנטי-דמוקרטי זה לא ימשיך ויתפשט. הקדמה איימה מאז ומתמיד על השלטון הישן, וכרגיל בהיסטוריה, זהו מחזור נוסף של מאבק כוחות בין שליטים לבין נשלטים.
אחלה בלוג תתחדש
השבמחק